אין לנו אפשרות לעשות את הילדים שלנו לאנשים מאושרים.
למעשה, ככל שנעבוד יותר קשה על האושר שלהם כך סביר שיהיו פחות מאושרים.
בהגדרת האושר והסיפוק של הילדים כמטרה חינוכית,
אנחנו נכשלים מראש ואז התיסכול והכעס ההורי,
"איך זה שאחרי כל מה שאני עושה ונותנת היא עדיין לא מאושרת?"
"למה זה מגיע לי?"
כשאנחנו פועלים מתוך מטרה שיהיו מאושרים, אנחנו מצמצמים להם את הסקרנות והמאמץ למצוא את מה שיגרום להם אושר.
אנחנו יוצרים מלכודת דבש, הילד רק צריך להיות שמח ולצורך זה ההורה יהיה זה שיתאמץ, והילד נשאר כלוא בתוך חוזה לא כתוב שאומר שיש מישהו שאמור לדאוג לזה שיהיה שמח ומאושר (בהצלחה לבן/ת הזוג בעתיד).
נשמע הפוך על הפוך, אבל יש בזה גם כוחנות הורית שעטופה בצמר גפן.
כן, הכל מתוך כוונה טובה ורצון אמיתי שיהיה לילד קל ונעים.
הטוויסט בעלילה, החיים בהכרח לא מביאים רק רגעים נעימים וקלים.
כדי לחיות באיכות חיים רגשית סבירה יש צורך להכיר את היכולת להתגבר, להתאמץ, לקום ממשברים, להתמודד.
אז מה לעשות במקום להתאמץ שהילד יהיה מאושר?
לעזור לו לפתח חוסן רגשי, האופן שבו הוא יתמודד עם כישלונות, משברים ואכזבות. תוך כדי תמיכה הורית, אהבה ותשומת לב.
לעודד את התכונות שלו.
להעריך מאמץ ודרך, לא רק תוצאה.
לשקף את הטוב שאנחנו רואים בו, גם בסיטואציות מורכבות.
לפתח עצמאות מותאמת גיל.
לפתח אחריות ויכולת בחירה.
מול האושר של הילדים, שהוא לא בידינו, יש המון דברים אחרים שנוכל ללמד את הילדים והם לגמרי בידינו.
